בדארנה נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע " מ

החלטה

1.לפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף או למחיקתה מחמת התיישנות, עקב אי-תשלום אגרה מספקת ועקב אי-צירוף חוות דעת רפואית.

עובדות רקע

2.במועד הרלוונטי לתובענה היה המשיב (התובע בהליך דנן) מבוטח אצל המבקשת (להלן: המבטחת) לפי פוליסת ביטוח חיים בת תוקף מספר 699288015 (להלן: הפוליסה), אשר כללה כיסוי ביטוחי בגין אי-כושר לעבודה.

3.ביום 25.7.01 היה המשיב מעורב בתאונת דרכים בה נפגע בגבו (להלן: התאונה). בעטיה של התאונה סבל לטענתו מאי-כושר שמנע ממנו ביצוע כל עבודה שהיא למשך שנתיים וחמישה חודשים, החל מיום התאונה וכלה ביום 31.12.03.

4.התאונה מהווה "מקרה ביטוח" במובן המונח בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) ובגין תקופת האי-כושר זכאי המשיב לכאורה לקבלת תגמולי ביטוח. אין חולק, כי מועד קרות מקרה הביטוח הנו מועד היווצרות העילה.

5.לאחר התאונה הגיש המשיב למבטחת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח. ביום 28.12.03 נבדק על ידי אורטופד מומחה מטעם המבטחת, ועל סמך חוות דעתו הודיעה זו על דחיית תביעת המשיב.

6.לאחר הודעת הדחייה התנהל משא ומתן במהלכו המציא המשיב חומר רפואי נוסף שלא שכנע את המבטחת. בסיום המשא ומתן הוסכם כי המשיב ייבדק על ידי מומחה לרפואה תעסוקתית "אשר ישמש בורר בשאלת אי כושר של המבוטח" (ראה מכתב בא כח המשיב מיום 27.12.05 ותשובת המבטחת מיום 20.7.06).

7.לאחר מכן היו חילופי מכתבים בין בא כח המשיב לבין המבטחת בהם העלה כל אחד מהם שמות של מומחים המקובלים עליהם. המכתב האחרון של המבטחת נושא תאריך 10.11.06, ולאחריו פנה אליה בא כח המשיב במכתבים נוספים (האחרון שבהם ביום 10.6.08), שלא זכו למענה.

8.אין חולק, כי משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה בנוגע לזהות המומחה, לא יצאה ההסכמה למינוי מומחה בורר מן הכח אל הפועל.

9.כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 21.4.09 מבלי שצורפה לו חוות דעת של מומחה להוכחת עניין שברפואה.

התיישנות

10.כאמור, הוגש כתב התביעה ביום 21.4.09, כשמונה שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. על כן סבורה המבטחת כי לנוכח הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, הקובעת תקופת התיישנות מקוצרת התובענה התיישנה (ואף לפי הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [להלן: חוק ההתיישנות]). המשיב מצדו סבור כי במקרה דנן חל החריג המנוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

11.סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע לאמור:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

הלכה פסוקה ומושרשת כי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח מהווה דין מיוחד, הגובר על הדין הכללי המצוי בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. ראה בסוגיה ע"א 3812/91, רע"א 5423/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441 [1994].

עם זאת "יש גם לזכור, כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים עשויה להתארך בנסיבות שבהן מורה על כך שחוק ההתיישנות (ראו למשל סעיף 8). הוראות חוק ההתיישנות ממשיכות, כאמור, לחול על תקופת ההתיישנות המקוצרת, הקבועה בסעיף 31" (שם, בעמ' 454).

12.יש לבחון אפוא האם חרף הגשת התובענה בחלוף שלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח חל על המקרה דנן החריג המנוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

13.סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".